<h1>ספר הנייר הלכ' שאר כסות ועונה</h1>
<h2>דף ה.</h2>
מותר ליארס אשה בכל ימי החול אפילו בט' באב בין ביום ובין בלילה, והטעם שמא יקדמנו אחר, אבל אין נושאין לא בט' באב ולא בחול המועד שלא לערב שמחה בשמחה ואין מקדשין (ו)כשיש לו אשה ובנים דלא מצוה קעביד.
<h2>דף י:</h2>
הנושא את הבתולה שנתארמלה או שנתגרשה או שנתחלצה מן הארוסין כתובתה מאתים ואם מן הנישואין כתובתה מנה כי משנשאת הרי היא כבעולה. קטנה מבת ג' שנים ולמטה שנבעלה אפי' בא עליה אדם גדול כתובתה מאתים לכשתגדיל ותנשא דבתולין חוזרין וכן גדולה שבא עליה קטן פחות מבן ט' שנים כתובתה מאתים דביאתו אינה ביאה.
<h2>דף יב:</h2>
הגהה. תשובת הגאונים אבדה כתובתה מביאין ג' כתובות מקרובי' ונדונייתא כפי האמצעי, ואם יש מנהג במדינה הכל כפי המנהג שנהגו לכתוב עכ"ל.
<h2>דף טו:</h2>
הגהה. האשה שנתארמלה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים או שנשאוה בקרון או בשיר' ואם אנשים כשרים מעידים שעברו שם וכן הלכה, רב אלפס.
<h2>דף כב.</h2>
הגהה. האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם יש עדים שנשבית והיא או' טהורה אני אינה נאמנת, ואם באו עדים שנשבית אחר שהתירוה לינשא הרי זה לא תצא מהתירה הראשון, ואם באו עדים שנטמאת אפי' יש לה כמה בנים תצא.
<h2>דף כו:</h2>
הגהה. האשה שנחבשה בידי גוים ע"י ממון מותרת לבעלה, ע"י נפשות אסורה לבעלה. אם היה שם פירצה אחת או כמה גוים מותרת, רבי' יצחק.
<h2>דף מז:</h2>
כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה בין בת ישראל בין בת גיורת בין משוחררת נתחייב בעשרה דברים וזוכה הוא עליה בארבעה דברים. ומן העשרה דברים שלשה הן מן התורה. ואלו הן שארה, כסותה ועונתה. שארה זו מזונותיה, כסותה כמשמעו, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ, והשבעה דברים מדברי סופרים וכולן תנאי ב"ד הם, האחד עיקר הכתובה והאחרים תנאי כתובה, לרפאתה אם חלתה, לפדותה אם נשבית, לקוברה, ולהיות ניזונת מנכסיו, ויושבת בביתו אחר מותו כל ימי אלמנותה, ולהיות בנותיו ניזונות מנכסיו עד שיתארסו, ושיהיו בניה היוצאי' ממנה יורשים כתובתה יתר על חלקם בירושה כבנים אחרים, והארבעה שזוכה בהם עליה מדברי סופרים, ואלו הן מעשה ידיה ומציאתה שלו, ושיהא אוכל פירות נכסי מלוג בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה. ותקנו חכמים שיהא מעשה ידיה שלו כנגד מזונותיה, ופדייתה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושת כתובתה. לפיכך אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה, אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה. כל הדברים האילו אעפ"י שלא נכתבו בשטר הכתובה, או שנשא סתם, זכתה היא בעשרה דברים אילו והוא זכה בד' דברים שפירשנו ואין צריך לפרש. אחד הכותב כתובה או שהעיד בעדים וקנו מידו מותר הוא מיד וכותבין הכתובה לכשיהיה להם פנאי. ודין הכתובה שהיא לבתולה מאתים או לאלמנה מנה אם רצה להוסיף מאה אלף הרשות בידו, ודין התוספת כדין עיקר הכתובה, ולא תקנו לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא עליו כחוב ואינה נגבית אלא לאחר מיתה או אם תתגרש.
<h2>דף נא.</h2>
תקנת הגאונים בכל הישיבות שהאשה בזמן הזה גובה אף מן המטלטלין, תקנה זו בכל ישראל. וכן כל תוספת ושאר תנאי כתובה, חוץ מכתובת בנין דיכרין שלא מצינו ירושתן פשוט לכל הישיבות, לפיכך אין לנו לעשות כי אם על פי דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא ממקרקעי כדפסיק רבא פרק מציאת האשה [ס"ט ע"ב]. אמנם כתב רבי' שמשון איש ירושלם שמאחר שהכתובה נגבית מן המטלטלין בתקנת הגאונים הוא הדין כתובת בנין דיכרין וכן עישור נכסים תגבה ממטלטלין בזמן הזה שרגילין בני אדם להשיא בנותיהן ממטלטלין, ור"ת אומר דאין אנו צריכין לתקנת הגאונים דמטלטלין אגב מקרקעי קנו דכתבינן בכתובתה נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות דלא כאסמכתא, ותקנו חכמים שיהא כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובת' אפי' הכתו' ויש לו קרקע שוי' אלפי' זהובים הכל תחת שיעבוד הכתובה. וכל מה שימכור הבעל אחר הנישואין מנכסין אעפ"י שהמכר קיים שיש לו למכור נכסיו אם ירצה אפי' הכי כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין תטרוף מהם ובשבועה. ותקנה זו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
<h2>דף נא:</h2>
המזנה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא תגבה מבעלה כלום אם לא מנכסי מלוג שהן בעין, או נכסי צאן ברזל ובלאות הקיימים, וכשיש לו עדים שראוה שזינתה או נסתרה אחר שקינא לה. ראה אשתו שזינתה או נסתרה או שאמר לו אחד מקרוביו או אחד מקרובותיה שסומך עלי' ומאמינם שהוא אמת בין שהוא איש בין שהיא אשה כיון שדעתו שאו' אמת הרי זה אסור לבוא עליה ויוציא ויתן כתובה, ואם הודית שאמרה שזינתה תצא בלא כתובה, לפיכך משביעי' אותה בנקיטת חפץ שלא זינתה ואפי' ראה בעצמו ואחר כך תגבה, ובדבר אחר אינו יכול להשביעה אם לא על ידי גילגול. ר"ת אומר כי שנים שהעידו על אשת איש שזינתה צריכים דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה. בירושלמי דסוף נדרים האומרת לבעלה הריני טמאה לך פי' וזניתי תחתיך תביא ראייה לדבריה שמא עיניה נתנה באחר ואם חבר יוציא, בין כך ובין כך אבדה כתובתה עיקר ותוספת, ואם הוא סומך עליה ומאמינה חייב להוציאה. האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס. הרי זו מותרת לבעלה בין זינתה מגוי בין זינתה מישראל ואפי' אמרה הניחו לו לבעול מותרת דבסוף ביאה יצרה אלבשה ומאחר שתחילתה באונס אעפ"י שסופה ברצון מותרת, ואפי' אמרה הניחו לו לבעול שאילו לא אנס אותי הייתי שוכרו מותרת דיצרה אלבשה ומלשון לא נתפשה [במדבר ה'] נפק"ל הא נתפשה מותרת. וגם מלשון והיא לא נתפשה נפקא לן הא יש לך אחרת שהיא כזו שאפילו נתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן. אחד אשת ישראל ואחד אשת כהן שזינתה באונס כתובתה קיימת העיקר ותוספת, וכופין הכהן להוציאה ולגרשה.
הגהה. הני נשי דגנבי גנבי שריין לגיברייהו דמיראה עבדי להו ואי אזלי מנפשייהו אסורות.
<h2>דף נב:</h2>
ובנין דיכרין הוא תנאי ב"ד שיהא יורשין כתובת אמן והשאר חולקין בשוה. כיצד נשא אשה וכתובתה ונדונייתא אלף זוז וילדה בן ומתה בחיי הבעל ואחר [כך] נשא אשה אחרת וכתובתה ונדונייתא מאתים זוז והוליד בן ומתה בחייו ואח"כ מת הבעל והניח אלפים זוזים בנו מן הראשונה יורש אלף זוז ככתובת אמו, ובנו מן השנייה יורש מאתים ככתובת אמו והשאר חולקין בשוה, נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות וביד בן השנייה שש מאות. בד"א שהניח יתר על הכתובה אפי' דינר או יותר דמקיימא נחלה דאורייתא, אבל לא הניח על הכתובות יתר חולקין בשוה שאם לא כן תעקר הנחלה דאורייתא דירושה דבניו. אמרו הם הרי אנו מעלין על הנכסים יתר דינר כדי ליטול כתובת אמן אין שומעין להן, אלא שמין הנכסים על פי ב"ד כמה היו שוין בשעת מיתת אביהם, אעפ"י שנתרבו או נתמעטו קודם שבאו לחלוק אין שמין אלא כשעת מיתת אביהן. היה שם יתר על שתי כתובות ובעל חוב כנגד היתר אינו ממעט אלא כל אחד יורש כתובת אמו.
הגהה. פרק נערה שנתפתתה. תנאי כתובה, כל ימי מיגר אלמנותיך את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי, ובנן נוקבן דהוו ליכי מנאי אינון יהון יתבין בביתי ומתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין. בנין דכרין דהוו ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהין. וכל נכסין דילי יהון אחראין לכתובתיך. ואם תשתבאי אפרוקינך וביומא דתלקי איגר לך אסיא וביומא דתמות אקברינך. ואפילו לא כתב לה כלל מאילו נתחייב שכך תקנוה ב"ד יפה.
<h2>דף נד.</h2>
הגהה. איתתא דנסבא נכסי' לברתא ולא שיירא מידי ובתר כן אגרשה ואמ' דלהבריח מבעלה עשתה הוה עובדא וקרע רב נחמן לשטרא ואמ' אם יבא שטר מברחת לידי אקרעא, וכן הלכה, דכולה לא יהבי אינשי. אלמנה אין למנוע ממנה מזונות מנכסי בעלה כל זמן שרוצה לינשא כשמואל דאמר הלכה כאנשי גליל שכותבין כל ימי מיגר אלמנותיך את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי, כך פי' ר"מ ממ"ג ור"י, ורב צמח גאון ורב צדוק גאון עשו מעשה לאשת ראש גולה דתבעה מזונות ויורשיה רוצים לפוטרה בכתובתה דפסקו לה כאנשי יהודה דאמרי דכותבין לה את תהא יתבא בביתי עד שירצו יורשין ליתן כתובה והלכה כמותו וכן מנהג בשתי ישיבות. וגר' בירושלמי [כתובות פ"ד הי"ד] אנשי גליל חסו על כבודם ועל ממונם לא חסו, אנשי יהודה חסו על ממונם ולא על כבודם. וגם הה"ג פסקו כר' שמעון א"ל ומדרב פפא בתרא הוא ופסק כר' שמעון וסלקא שמעתתא כוותי' ש"מ דהלכה כר' שמעון דבעל כלל לא מצי משבע ליה לאשתו, אבל יורשין משביעין לה לאחר מותו. וכן הלכה בעל לא מצי משבע לאיתתי' אשתבע לי דלא גנבת מידי מדילי' ולא מברחת ולא יהב' במתנה דלא אשכחן דבעל מצי משתבע אלא גבי פגימת כתובתה. כיצד אם היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובה והיא אומ' לא קבלתי אלא מנה הרי זו תשבע, וכן הנפרעת מנכסים משועבדים וכן מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. והנפרעת שלא בפניו כמו שהלך למדינת הים לא תפרע אלא בשבועה. וכל הני שבועות דרבנן נינהו וכדי להפיס דעתו של בעל הבית. אבל הפוחת' כתובתה כגון שאמר לה כתובתיך אלף זוז והתקבלת אותם והיא אומרת אינה אלא מנה לא תשבע ואמר רבא באומרת שהמנה היה בינו לביני.
כשתבוא האשה לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא התפיסה מטלטלי בכתובתה ולא הניח בידה כלום מכתובתה, ושלא מכרה לו ושלא מחלה לו. והילכתא כרב דאמר שמין לה כל מה שעליה ופוחתין לה מכתובתה, אבל אם גירשה מרצונו גובה כתובתה בלא שבועה ואין שמין מה שעליה.
<h2>דף נד:</h2>
כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה בין בת ישראל בין בת גיורת בין משוחררת נתחייב בעשרה דברים וזוכה הוא עליה בארבעה דברים. ומן העשרה דברים שלשה הן מן התורה. ואלו הן שארה, כסותה ועונתה. שארה זו מזונותיה, כסותה כמשמעו, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ, והשבעה דברים מדברי סופרים וכולן תנאי ב"ד הם, האחד עיקר הכתובה והאחרים תנאי כתובה, לרפאתה אם חלתה, לפדותה אם נשבית, לקוברה, ולהיות ניזונת מנכסיו, ויושבת בביתו אחר מותו כל ימי אלמנותה, ולהיות בנותיו ניזונות מנכסיו עד שיתארסו, ושיהיו בניה היוצאי' ממנה יורשים כתובתה יתר על חלקם בירושה כבנים אחרים, והארבעה שזוכה בהם עליה מדברי סופרים, ואלו הן מעשה ידיה ומציאתה שלו, ושיהא אוכל פירות נכסי מלוג בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה. ותקנו חכמים שיהא מעשה ידיה שלו כנגד מזונותיה, ופדייתה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושת כתובתה. לפיכך אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה, אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה. כל הדברים האילו אעפ"י שלא נכתבו בשטר הכתובה, או שנשא סתם, זכתה היא בעשרה דברים אילו והוא זכה בד' דברים שפירשנו ואין צריך לפרש. אחד הכותב כתובה או שהעיד בעדים וקנו מידו מותר הוא מיד וכותבין הכתובה לכשיהיה להם פנאי. ודין הכתובה שהיא לבתולה מאתים או לאלמנה מנה אם רצה להוסיף מאה אלף הרשות בידו, ודין התוספת כדין עיקר הכתובה, ולא תקנו לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא עליו כחוב ואינה נגבית אלא לאחר מיתה או אם תתגרש.
<h2>דף נו.</h2>
הגהה. והילך תשובת ר"י ב"ר אברהם. וביורה כחץ מהימנא משום דלא קים ליה ולא מצי להכחישה, אבל בנשען על ביתו ולא יעמוד יכול להכחישה ולא מהימנא, ויכול לבקש רופא על הקישוי. אבל באינו יכול לבעול אשתו מחמת שרחמה צר מחמת בתולי' ימתין עד ד' שנים ואם מודה הוא שאינו יכול לבעול יוציא ויתן כתובה בלא תוספת, ולדברי הגאון רב האי חולקי' דמספקא לן אי חיבת ביאה קונה, אך ה"ג פסקו דחיבת חופה קונה, וה"מ התוספת, אבל נדונייא ידועה שהביא' ודאי שקלה לדברי הכל. ואם יכול הוא להתקשות קצת בהכנסת עטרה ולא גיד נותן תוספת דהוה ליה הנאת ביאה. ובספר הישר כתב ר"ת דנשען על ביתו ולא יעמוד דיוציא ויתן כתובה, ושלו' ר"י ב"ר אברהם זצ"ל.
<h2>דף נז.</h2>
הכונס האשה ולא כתב לה כתובה או שכתב לה ואבד או שמחלה כתובתה לבעלה או שמכרה לו חוזר וכותב לה שטר עיקר כתובה אם רוצה לקיימה. אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה אין צריך לכתוב לה כתובה אחרת שלא תקנו חכמים כתובה לאשה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזה אם הוציא משלם כתובת' ללוקח כדרך שמשלם אם לא מכרה.
<h2>דף נח:</h2>
כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה בין בת ישראל בין בת גיורת בין משוחררת נתחייב בעשרה דברים וזוכה הוא עליה בארבעה דברים. ומן העשרה דברים שלשה הן מן התורה. ואלו הן שארה, כסותה ועונתה. שארה זו מזונותיה, כסותה כמשמעו, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ, והשבעה דברים מדברי סופרים וכולן תנאי ב"ד הם, האחד עיקר הכתובה והאחרים תנאי כתובה, לרפאתה אם חלתה, לפדותה אם נשבית, לקוברה, ולהיות ניזונת מנכסיו, ויושבת בביתו אחר מותו כל ימי אלמנותה, ולהיות בנותיו ניזונות מנכסיו עד שיתארסו, ושיהיו בניה היוצאי' ממנה יורשים כתובתה יתר על חלקם בירושה כבנים אחרים, והארבעה שזוכה בהם עליה מדברי סופרים, ואלו הן מעשה ידיה ומציאתה שלו, ושיהא אוכל פירות נכסי מלוג בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה. ותקנו חכמים שיהא מעשה ידיה שלו כנגד מזונותיה, ופדייתה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושת כתובתה. לפיכך אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה, אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה. כל הדברים האילו אעפ"י שלא נכתבו בשטר הכתובה, או שנשא סתם, זכתה היא בעשרה דברים אילו והוא זכה בד' דברים שפירשנו ואין צריך לפרש. אחד הכותב כתובה או שהעיד בעדים וקנו מידו מותר הוא מיד וכותבין הכתובה לכשיהיה להם פנאי. ודין הכתובה שהיא לבתולה מאתים או לאלמנה מנה אם רצה להוסיף מאה אלף הרשות בידו, ודין התוספת כדין עיקר הכתובה, ולא תקנו לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא עליו כחוב ואינה נגבית אלא לאחר מיתה או אם תתגרש.
<h2>דף נט:</h2>
הגהה. הקורא לאשתו זונה במריבה מלקינן ליה ומתרינן כי חזי דאיקרי ליה זימנא אחריתי ויתן כתובה. אשה שהכעיסה בעלה צריכה לישב ג' ימים בתענית, ואשה שהכתה את בעלה וקצותה את כפה או תתענה מ' יום בשנה אחת. ואשה צריכה שתהא כסופה לפני בעלה בדברי' ובמלאכה ובכל דבר שירצה שנ' [בראשית ג'] ואל אישך תשוקתך, לשון הר"ר ברוך חיים ז"ל.
<h2>דף סב:</h2>
הגהה. מציאת האשה לבעלה משום איבה, הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. ארוסה אין לה כתובה אלא א"כ כתב לה בעל. יכול להאכיל אשתו לעצמה ובלבד שתאכל עמו בליל שבת. ועכשיו יש לעני ליתן לאשתו כפחות שבעיר ולדמות בגדים ותכשיטין צבועים לראש להקיף, ואם קצרה ידו מליתן לה אם היא רוצה כופין אותו ליתן גט ותהא כתובתה חוב עליו, והעשיר הכל לפי עשרו. אמרה האשה איני רוצה שתבוא אמך או אחותיך אצלי מפני שמרעין לי שומעין לה, וכן מצא מורי' בתשובת הגאונים. אמרה איני דרה בשכונה רעה שמוציאין עלי שם רע שומעין לה. יכול להוציא אשתו מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל. אמר האיש לילך לארץ ישראל והיא אינה רוצה יוציא בלא כתובה, היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה. תלמידי חכמים יוצאין בלא רשות נשותיהן ללמוד תורה ארבע שנים. חשקה נפשו בתורה כבן עזאי יכול למנוע מלישא אשה רק שלא יהא יצרו מתגבר עליו.
<h2>דף סג:</h2>
האיש שנולדו לו מומין אחר שארס כגון נקטעה רגלו או נסמא עינו ולא רצתה אשתו לישב עמו אין כופין אותו להוציא אלא אם רצתה להוציא תצא בלא כתובה [כ]דין מורדת. אבל אם נולד לו ריח הפה או ריח החוטם או שמחזר אחר צואת כלבים או לעבד עורות כופין אותו להוציא וליתן כתובה, ואם רצתה תשב עמו, ואם הוא מוכה שחין אפי' רצתה לא תשב עמו אלא יוציא ויתן כתובה. עד כאן דברי רבי' משה מקוצי.
הגהה. אמרה מאוס עלי, אומר רש"י כייפינן לה לשהות עמו עד כלות כתובתה, ואם אמרה לא הוא ולא כתובה כופין אותו להוציא ונוטלת בלאותיה הקיימות אבל בלאות שלקח ליה אפי' מנעלים לוקח. ור"ת אומר דלעולם לא תצא כי אם מרצונו דא"כ לעולם תהא מפקעת עצמה מיד כדאמ' [גיטין פ"ח ע"ב] גבי ותולה עצמה בגוי ומפקעת עצמה עכ"ל.
<h2>דף סד:</h2>
הגהה. מציאת האשה לבעלה משום איבה, הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. ארוסה אין לה כתובה אלא א"כ כתב לה בעל. יכול להאכיל אשתו לעצמה ובלבד שתאכל עמו בליל שבת. ועכשיו יש לעני ליתן לאשתו כפחות שבעיר ולדמות בגדים ותכשיטין צבועים לראש להקיף, ואם קצרה ידו מליתן לה אם היא רוצה כופין אותו ליתן גט ותהא כתובתה חוב עליו, והעשיר הכל לפי עשרו. אמרה האשה איני רוצה שתבוא אמך או אחותיך אצלי מפני שמרעין לי שומעין לה, וכן מצא מורי' בתשובת הגאונים. אמרה איני דרה בשכונה רעה שמוציאין עלי שם רע שומעין לה. יכול להוציא אשתו מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל. אמר האיש לילך לארץ ישראל והיא אינה רוצה יוציא בלא כתובה, היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה. תלמידי חכמים יוצאין בלא רשות נשותיהן ללמוד תורה ארבע שנים. חשקה נפשו בתורה כבן עזאי יכול למנוע מלישא אשה רק שלא יהא יצרו מתגבר עליו.
<h2>דף סח.</h2>
הגהה. כתובת אשה ועשור נכסין מן המטלטלין מתקנת הגאונים. לפרנסה שמין פי' באב. לפרנס הבנות שמין כמה האב רוצה שיתנו להם, והיינו דווקא למעט מעישור נכסיו אבל אין שמין ליתן להם יותר מעישור נכסיו, גאונים, ורב אלפס אומר אפי' ליתן להם יותר. והמיימוני אומר דנותנין עישור נכסין אם נתן האב לראשונה, ור"י אומר דאין להו להוסיף על עישור נכסין, וכן השיא הראשונה ינתן לשני' עד עישור נכסין ולא יותר וכן אומ' ר"ח.
<h2>דף סח:</h2>
הגהה. האומר אל יזונו בנותי מנכסי לאחר מיתה אין שומעין לו, אבל אם אמר אל תתנו לבנותי עשור נכסי' שומעין לו.
<h2>דף סט.</h2>
הגהה. נטלו הראשונים עישור נכסין ומת הבן חוזרין ולוקחין בשוה עם האחר'. קטנה שהשיאוה אחיה או אמה ולא נתן לה עישור לכשתגדל יכולה להוציא מידם. אמר אמימר פ' הכותב מת ושבק קרקע וזוזי, לבעל חוב יהבינן זוזי, לאשה יהבינן קרקע, ואי ליכא אלא לחד מינייהו לבע"ח יהבינן, דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא ולא יהבינן לה מידי, וכן אור"י האי בדידי', ורב אלפס ור"ח אומרים יחלוקו.
<h2>דף סט:</h2>
תקנת הגאונים בכל הישיבות שהאשה בזמן הזה גובה אף מן המטלטלין, תקנה זו בכל ישראל. וכן כל תוספת ושאר תנאי כתובה, חוץ מכתובת בנין דיכרין שלא מצינו ירושתן פשוט לכל הישיבות, לפיכך אין לנו לעשות כי אם על פי דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא ממקרקעי כדפסיק רבא פרק מציאת האשה [ס"ט ע"ב]. אמנם כתב רבי' שמשון איש ירושלם שמאחר שהכתובה נגבית מן המטלטלין בתקנת הגאונים הוא הדין כתובת בנין דיכרין וכן עישור נכסים תגבה ממטלטלין בזמן הזה שרגילין בני אדם להשיא בנותיהן ממטלטלין, ור"ת אומר דאין אנו צריכין לתקנת הגאונים דמטלטלין אגב מקרקעי קנו דכתבינן בכתובתה נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות דלא כאסמכתא, ותקנו חכמים שיהא כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובת' אפי' הכתו' ויש לו קרקע שוי' אלפי' זהובים הכל תחת שיעבוד הכתובה. וכל מה שימכור הבעל אחר הנישואין מנכסין אעפ"י שהמכר קיים שיש לו למכור נכסיו אם ירצה אפי' הכי כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין תטרוף מהם ובשבועה. ותקנה זו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
<h2>דף עא:</h2>
הגהה. מציאת האשה לבעלה משום איבה, הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. ארוסה אין לה כתובה אלא א"כ כתב לה בעל. יכול להאכיל אשתו לעצמה ובלבד שתאכל עמו בליל שבת. ועכשיו יש לעני ליתן לאשתו כפחות שבעיר ולדמות בגדים ותכשיטין צבועים לראש להקיף, ואם קצרה ידו מליתן לה אם היא רוצה כופין אותו ליתן גט ותהא כתובתה חוב עליו, והעשיר הכל לפי עשרו. אמרה האשה איני רוצה שתבוא אמך או אחותיך אצלי מפני שמרעין לי שומעין לה, וכן מצא מורי' בתשובת הגאונים. אמרה איני דרה בשכונה רעה שמוציאין עלי שם רע שומעין לה. יכול להוציא אשתו מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל. אמר האיש לילך לארץ ישראל והיא אינה רוצה יוציא בלא כתובה, היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה. תלמידי חכמים יוצאין בלא רשות נשותיהן ללמוד תורה ארבע שנים. חשקה נפשו בתורה כבן עזאי יכול למנוע מלישא אשה רק שלא יהא יצרו מתגבר עליו.
<h2>דף עב:</h2>
הנושא אשה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה ותוספת, באיזו נדרים אמרו שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ולא אקשט בבגדי צבעונים. הכונס האשה סתם ונמצאו עליה מומין ולא ידע הבעל ולא שמע בו תצא בלא כתובה. ואלו הן ריח הפה, וריח רע, וזיעה, וקול עבה, ודדין גדולין מחברותיה טפח, וטפח מונח בין דד לדד, ושומא על הפדחת אפי' קטנה ביותר ואפי' אין בה שיער, וכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים. כיצד היא טעם המומים אם היו המומים הנמצאים בה מומים שהיו בה ודאי קודם שתתארס כגון אצבע יתירה וכיוצא בו על האב להביא ראייה שידע בהן הבעל ונתרצה או חזקתו דידעי, ואם לא הביא ראייה תצא בלא כתובה כלל. היו בה מומין שאיפשר שנולדו אחר שנתארסה או נמצאו בה אחר שהיא ברשות הבעל, על הבעל להביא ראייה שהיו בה קודם ארוסין, ואם עודה בבית אביה על האב להביא ראייה שאחר ארוסין היו לה ונסתחפה שדיהו, הביא הבעל ראייה שהיו בה קודם ארוסין והביא האב ראייה [שראה] ושתק ונתפייס או חזקה שידע ושתק חייב בכתובתה. בעל אשתו ושהה כמה ימים עמה ואומר שמום מצא בה ולא הכיר עד עתה אפי' היה בכף הרגל או בתוך הקמטי' אין שומעין לו, חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו יפה וחזקה שידע ונתרצה.
<h2>דף עה.</h2>
הנושא אשה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה ותוספת, באיזו נדרים אמרו שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ולא אקשט בבגדי צבעונים. הכונס האשה סתם ונמצאו עליה מומין ולא ידע הבעל ולא שמע בו תצא בלא כתובה. ואלו הן ריח הפה, וריח רע, וזיעה, וקול עבה, ודדין גדולין מחברותיה טפח, וטפח מונח בין דד לדד, ושומא על הפדחת אפי' קטנה ביותר ואפי' אין בה שיער, וכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים. כיצד היא טעם המומים אם היו המומים הנמצאים בה מומים שהיו בה ודאי קודם שתתארס כגון אצבע יתירה וכיוצא בו על האב להביא ראייה שידע בהן הבעל ונתרצה או חזקתו דידעי, ואם לא הביא ראייה תצא בלא כתובה כלל. היו בה מומין שאיפשר שנולדו אחר שנתארסה או נמצאו בה אחר שהיא ברשות הבעל, על הבעל להביא ראייה שהיו בה קודם ארוסין, ואם עודה בבית אביה על האב להביא ראייה שאחר ארוסין היו לה ונסתחפה שדיהו, הביא הבעל ראייה שהיו בה קודם ארוסין והביא האב ראייה [שראה] ושתק ונתפייס או חזקה שידע ושתק חייב בכתובתה. בעל אשתו ושהה כמה ימים עמה ואומר שמום מצא בה ולא הכיר עד עתה אפי' היה בכף הרגל או בתוך הקמטי' אין שומעין לו, חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו יפה וחזקה שידע ונתרצה.
<h2>דף עז.</h2>
האיש שנולדו לו מומין אחר שארס כגון נקטעה רגלו או נסמא עינו ולא רצתה אשתו לישב עמו אין כופין אותו להוציא אלא אם רצתה להוציא תצא בלא כתובה [כ]דין מורדת. אבל אם נולד לו ריח הפה או ריח החוטם או שמחזר אחר צואת כלבים או לעבד עורות כופין אותו להוציא וליתן כתובה, ואם רצתה תשב עמו, ואם הוא מוכה שחין אפי' רצתה לא תשב עמו אלא יוציא ויתן כתובה. עד כאן דברי רבי' משה מקוצי.
הגהה. אמרה מאוס עלי, אומר רש"י כייפינן לה לשהות עמו עד כלות כתובתה, ואם אמרה לא הוא ולא כתובה כופין אותו להוציא ונוטלת בלאותיה הקיימות אבל בלאות שלקח ליה אפי' מנעלים לוקח. ור"ת אומר דלעולם לא תצא כי אם מרצונו דא"כ לעולם תהא מפקעת עצמה מיד כדאמ' [גיטין פ"ח ע"ב] גבי ותולה עצמה בגוי ומפקעת עצמה עכ"ל.
<h2>דף עח:</h2>
הגהה. איתתא דנסבא נכסי' לברתא ולא שיירא מידי ובתר כן אגרשה ואמ' דלהבריח מבעלה עשתה הוה עובדא וקרע רב נחמן לשטרא ואמ' אם יבא שטר מברחת לידי אקרעא, וכן הלכה, דכולה לא יהבי אינשי. אלמנה אין למנוע ממנה מזונות מנכסי בעלה כל זמן שרוצה לינשא כשמואל דאמר הלכה כאנשי גליל שכותבין כל ימי מיגר אלמנותיך את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי, כך פי' ר"מ ממ"ג ור"י, ורב צמח גאון ורב צדוק גאון עשו מעשה לאשת ראש גולה דתבעה מזונות ויורשיה רוצים לפוטרה בכתובתה דפסקו לה כאנשי יהודה דאמרי דכותבין לה את תהא יתבא בביתי עד שירצו יורשין ליתן כתובה והלכה כמותו וכן מנהג בשתי ישיבות. וגר' בירושלמי [כתובות פ"ד הי"ד] אנשי גליל חסו על כבודם ועל ממונם לא חסו, אנשי יהודה חסו על ממונם ולא על כבודם. וגם הה"ג פסקו כר' שמעון א"ל ומדרב פפא בתרא הוא ופסק כר' שמעון וסלקא שמעתתא כוותי' ש"מ דהלכה כר' שמעון דבעל כלל לא מצי משבע ליה לאשתו, אבל יורשין משביעין לה לאחר מותו. וכן הלכה בעל לא מצי משבע לאיתתי' אשתבע לי דלא גנבת מידי מדילי' ולא מברחת ולא יהב' במתנה דלא אשכחן דבעל מצי משתבע אלא גבי פגימת כתובתה. כיצד אם היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובה והיא אומ' לא קבלתי אלא מנה הרי זו תשבע, וכן הנפרעת מנכסים משועבדים וכן מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. והנפרעת שלא בפניו כמו שהלך למדינת הים לא תפרע אלא בשבועה. וכל הני שבועות דרבנן נינהו וכדי להפיס דעתו של בעל הבית. אבל הפוחת' כתובתה כגון שאמר לה כתובתיך אלף זוז והתקבלת אותם והיא אומרת אינה אלא מנה לא תשבע ואמר רבא באומרת שהמנה היה בינו לביני.
<h2>דף עט:</h2>
הגהה. מציאת האשה לבעלה משום איבה, הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. ארוסה אין לה כתובה אלא א"כ כתב לה בעל. יכול להאכיל אשתו לעצמה ובלבד שתאכל עמו בליל שבת. ועכשיו יש לעני ליתן לאשתו כפחות שבעיר ולדמות בגדים ותכשיטין צבועים לראש להקיף, ואם קצרה ידו מליתן לה אם היא רוצה כופין אותו ליתן גט ותהא כתובתה חוב עליו, והעשיר הכל לפי עשרו. אמרה האשה איני רוצה שתבוא אמך או אחותיך אצלי מפני שמרעין לי שומעין לה, וכן מצא מורי' בתשובת הגאונים. אמרה איני דרה בשכונה רעה שמוציאין עלי שם רע שומעין לה. יכול להוציא אשתו מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל. אמר האיש לילך לארץ ישראל והיא אינה רוצה יוציא בלא כתובה, היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה. תלמידי חכמים יוצאין בלא רשות נשותיהן ללמוד תורה ארבע שנים. חשקה נפשו בתורה כבן עזאי יכול למנוע מלישא אשה רק שלא יהא יצרו מתגבר עליו.
<h2>דף פב:</h2>
תקנת הגאונים בכל הישיבות שהאשה בזמן הזה גובה אף מן המטלטלין, תקנה זו בכל ישראל. וכן כל תוספת ושאר תנאי כתובה, חוץ מכתובת בנין דיכרין שלא מצינו ירושתן פשוט לכל הישיבות, לפיכך אין לנו לעשות כי אם על פי דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא ממקרקעי כדפסיק רבא פרק מציאת האשה [ס"ט ע"ב]. אמנם כתב רבי' שמשון איש ירושלם שמאחר שהכתובה נגבית מן המטלטלין בתקנת הגאונים הוא הדין כתובת בנין דיכרין וכן עישור נכסים תגבה ממטלטלין בזמן הזה שרגילין בני אדם להשיא בנותיהן ממטלטלין, ור"ת אומר דאין אנו צריכין לתקנת הגאונים דמטלטלין אגב מקרקעי קנו דכתבינן בכתובתה נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות דלא כאסמכתא, ותקנו חכמים שיהא כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובת' אפי' הכתו' ויש לו קרקע שוי' אלפי' זהובים הכל תחת שיעבוד הכתובה. וכל מה שימכור הבעל אחר הנישואין מנכסין אעפ"י שהמכר קיים שיש לו למכור נכסיו אם ירצה אפי' הכי כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין תטרוף מהם ובשבועה. ותקנה זו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
<h2>דף פו.</h2>
הגהה. נטלו הראשונים עישור נכסין ומת הבן חוזרין ולוקחין בשוה עם האחר'. קטנה שהשיאוה אחיה או אמה ולא נתן לה עישור לכשתגדל יכולה להוציא מידם. אמר אמימר פ' הכותב מת ושבק קרקע וזוזי, לבעל חוב יהבינן זוזי, לאשה יהבינן קרקע, ואי ליכא אלא לחד מינייהו לבע"ח יהבינן, דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא ולא יהבינן לה מידי, וכן אור"י האי בדידי', ורב אלפס ור"ח אומרים יחלוקו.
ועכשיו בזמן הזה שכתובה נגבית ממטלטלין והיה שם כתובה ובעל חוב כל שקדם וגבה מה שגבה גבה, ואפי' הוא מאוחר שאין הקדמה במטלטלין, אבל במקרקעי בעל חוב מאוחר מה שגבה לא גבה, ואם לא הניח מטלטלין כדי ליתן לשניהם נותנין לב"ח המוקדם כדי חובו והשאר לכתובה.
<h2>דף פו:</h2>
הגהה. אלמנה שאמרה יש לי ממון מבעלי הראשון ובעלה השני כלה כל ממונו, והכל לבני בעלי הראשון ואין לי מבעלי שני כלום טענותי' טענה ותשבע שכן הוא ונאמנת, רב יצחק גאון.
<h2>דף פז.</h2>
הגהה. איתתא דנסבא נכסי' לברתא ולא שיירא מידי ובתר כן אגרשה ואמ' דלהבריח מבעלה עשתה הוה עובדא וקרע רב נחמן לשטרא ואמ' אם יבא שטר מברחת לידי אקרעא, וכן הלכה, דכולה לא יהבי אינשי. אלמנה אין למנוע ממנה מזונות מנכסי בעלה כל זמן שרוצה לינשא כשמואל דאמר הלכה כאנשי גליל שכותבין כל ימי מיגר אלמנותיך את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי, כך פי' ר"מ ממ"ג ור"י, ורב צמח גאון ורב צדוק גאון עשו מעשה לאשת ראש גולה דתבעה מזונות ויורשיה רוצים לפוטרה בכתובתה דפסקו לה כאנשי יהודה דאמרי דכותבין לה את תהא יתבא בביתי עד שירצו יורשין ליתן כתובה והלכה כמותו וכן מנהג בשתי ישיבות. וגר' בירושלמי [כתובות פ"ד הי"ד] אנשי גליל חסו על כבודם ועל ממונם לא חסו, אנשי יהודה חסו על ממונם ולא על כבודם. וגם הה"ג פסקו כר' שמעון א"ל ומדרב פפא בתרא הוא ופסק כר' שמעון וסלקא שמעתתא כוותי' ש"מ דהלכה כר' שמעון דבעל כלל לא מצי משבע ליה לאשתו, אבל יורשין משביעין לה לאחר מותו. וכן הלכה בעל לא מצי משבע לאיתתי' אשתבע לי דלא גנבת מידי מדילי' ולא מברחת ולא יהב' במתנה דלא אשכחן דבעל מצי משתבע אלא גבי פגימת כתובתה. כיצד אם היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובה והיא אומ' לא קבלתי אלא מנה הרי זו תשבע, וכן הנפרעת מנכסים משועבדים וכן מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. והנפרעת שלא בפניו כמו שהלך למדינת הים לא תפרע אלא בשבועה. וכל הני שבועות דרבנן נינהו וכדי להפיס דעתו של בעל הבית. אבל הפוחת' כתובתה כגון שאמר לה כתובתיך אלף זוז והתקבלת אותם והיא אומרת אינה אלא מנה לא תשבע ואמר רבא באומרת שהמנה היה בינו לביני.
כשתבוא האשה לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא התפיסה מטלטלי בכתובתה ולא הניח בידה כלום מכתובתה, ושלא מכרה לו ושלא מחלה לו. והילכתא כרב דאמר שמין לה כל מה שעליה ופוחתין לה מכתובתה, אבל אם גירשה מרצונו גובה כתובתה בלא שבועה ואין שמין מה שעליה.
הגהה. מקשין העולם למה אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה הא ליכא למיחש לצררי דלא עביד איניש דפרע בגו זימני' כר"ל ולא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, והשיבו כי ודאי מת במטתו איכא למיחש שמא כשראה שיש למות צררי אתפסה אבל מת מיתה חטופה או למדינת הים אינה צריכה לישבע. וראייה מההיא [ב"ב קנ"ח ע"א] דנפל הבית עליו ועל אשתו דיורשיה אומ' הוא מת ראשון ותובעים כתובתה, והיאך הלא לא עשתה שבועה לבניו והם לא ישבעו דאין אדם מוריש שבועה לבניו, אלא ודאי אינה צריכה שבועה.
הגהה. נוסח שטר שבועת אלמנה, אנחנו ב"ד דחתימי לתחת במותב תלתא הוינא כחדא, ואתא לקדמנא הך איתתא ושמה פ' בת ר' פ' וא' לנא פ' (בת) [בן] ר' פ' בעלי שכיב ושבק חיי לכל ישראל ולרבנן והא אנא דאיגנא דילמא תפגעי מות' ויפסידו ירתיי כתובתי או בעינא למיסב גברא אחרי' ובעיני' למגבי כתובה אי למשתבע' עלויי וקבילנא יתמי להא ואשביענא לה באורייתא דמשה ספרא ביד לדעת המקו' ית' שמ' ולדעתנ' דלא איתפרעא מן כתובת' לא כול' ולא מקצת, ולא מחילנא יתיה לא לבעלי ולא לירתין ולא איתפי' לי בעלי צרכי לא כסף ולא שוה בפרעון כתובתי ולא בפיקדון ולא אברחנ' מנכסי כלום, ואין לי בידי ולא ברשותי מנכסי בעלי רק אילו נכסי' ומסרנ' לה כך וכך נכסי בפרעון כתובת', וכתיבנ' לה שטרא דנא בכך וכך לבריאת עולם ויהיבנא לה בידה למיהוי לה זכות ולראייה, והכל שריר וקים. פ' בר' פ' דיין, וכן שלשתן.
<h2>דף פח:</h2>
כשמשביעין היורשין את האלמנה כשתבוא לגבות כתובה לא תשבע אלא חוץ לב"ד מפני שנמנעו ב"ד להשביעה שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה. ואם רצו יורשין להדירה מדירין לה בב"ד ואח"כ נוטלת כתובתה. מתה האלמנה קודם שתשבע אין היורשין יורשין כתובתה. ורבי' משה כתב שאם נשאת קודם שתשבע הרי זה תשבע כל זמן שתרצה, אבל אינה נודרת ונוטלת שמא יפר לה הבעל. ורבי' יצחק בר' אברהם או' כי נדר על דעת רבים יועיל בזה, ורבי' חננאל פסק דהלכה דהיורשין משביעין אותה אפילו כשהבעל רוצה או [מינה] אותה אפוטרופא בחייו. וכל זמן שהיא תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה. אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אלא על טענת בריא ולאפוקי מדרבנן דאמרי' היכא דלא פטרה הבעל, משביעה שבועה אפוטרופיא כל זמן שירצה אפי' שלא בשעת תביעת כתובתה, ופוסק ר"ת ור"ח דהלכה כר' שמעון דאמר דווקא כשתובעת כתובתה משביעין אותה דהלכה כמותו. ומעשה בא לפני רבי' יעקב באשה שהושיבה בעלה חנוונית ומינה אותה אפוטרופיא מהרבה מעות והייתה נושאת ונותנת בתוך הבית, לבסוף אמרה לבעלה שאינ' שלו, ופסק ר"ת שאין יכול להשביעה מטעם שאמרנו.
הגהה. תשובת הגאונים אבדה כתובתה מביאין ג' כתובות מקרובי' ונדונייתא כפי האמצעי, ואם יש מנהג במדינה הכל כפי המנהג שנהגו לכתוב עכ"ל.
<h2>דף צ.</h2>
הגהה. מי שהיה נשוי שתי נשים ומת ומתו גם הנשים יורשי הראשונה קודמין ופי' ר"ח דאי לא מתה האחת לראשונה אין לה כלום, ורבי' יהודה אומר דיש לה אך השנייה קודמת. מתה אחת מהן בחייו ואחת לאחר מותו יש לה כתובת בנין דכרין דהאחת נעשת מותר לחברתה ושקלה ראשונה בקדמייתא. יורשין קודמין ליורשי שנייה אם נשבעה בחייו, ואם לא נשבעה יורשי ראשונה נוטלין כתובת אמן והשאר חולקין בשוה, אבל אין לראשונה נכסי דאייתר לבעלה והן בעין נוטלין בני ראשונה בלא שבועה.
<h2>דף צא.</h2>
ובנין דיכרין הוא תנאי ב"ד שיהא יורשין כתובת אמן והשאר חולקין בשוה. כיצד נשא אשה וכתובתה ונדונייתא אלף זוז וילדה בן ומתה בחיי הבעל ואחר [כך] נשא אשה אחרת וכתובתה ונדונייתא מאתים זוז והוליד בן ומתה בחייו ואח"כ מת הבעל והניח אלפים זוזים בנו מן הראשונה יורש אלף זוז ככתובת אמו, ובנו מן השנייה יורש מאתים ככתובת אמו והשאר חולקין בשוה, נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות וביד בן השנייה שש מאות. בד"א שהניח יתר על הכתובה אפי' דינר או יותר דמקיימא נחלה דאורייתא, אבל לא הניח על הכתובות יתר חולקין בשוה שאם לא כן תעקר הנחלה דאורייתא דירושה דבניו. אמרו הם הרי אנו מעלין על הנכסים יתר דינר כדי ליטול כתובת אמן אין שומעין להן, אלא שמין הנכסים על פי ב"ד כמה היו שוין בשעת מיתת אביהם, אעפ"י שנתרבו או נתמעטו קודם שבאו לחלוק אין שמין אלא כשעת מיתת אביהן. היה שם יתר על שתי כתובות ובעל חוב כנגד היתר אינו ממעט אלא כל אחד יורש כתובת אמו.
הגהה. ורבינו יהודה בשם ר"י אומר דזכין יורשי הכתובה הגדולה כמרובין ונתמעטו ושקלי כתובת אמן, וכתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי, אבל מבני חורי טרפא אפי' בלא שבועה, אין היתומים יורשין כתובת אמן אלא א"כ הכתובה בידו. מיימון.
<h2>דף צה.</h2>
הבעל שמכר בנכסיו וכתבה האשה ללקוחות שהסכימה לדעת בעלה ומרצונה אעפ"י שהמכר קיים כל ימי חיי הבעל, א"ה לאחר מיתת הבעל תוכל לטרוף מן הלקוחות ממקרקעי שתוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. אבל אם קנו מיד האשה תחילה שאין לה דין ושיעבוד על מקום זה ואח"כ מכר הבעל אינה טורפת מן הלקוחות, או אפי' קנו ממנה לבסוף.
הגהה. ה"ג מסקינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ט ע"ב] דבנכסי מלוג אין האשה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הלכך אפי' קנו ממנה לבסוף המכר קיים, עכ"ל ההגהה.
<h2>דף צו.</h2>
הגהה. ה"ג תפסי מטלטלי מזוני מחיי' הבעל מה שתפסה תפסה אבל לאחר מיתה לא, וכן פר"ח ורב אלפס, אבל לכתובה לא מהני מחיים דלא נתנה לגבות, ורב אלפס פי' דתפיסה מחיים מהני לכתובה וכל מה דקנו מיני' מגבינן לה ומנה מהנשואה אי לא הויא נדה אבל אי הויא נדה לא גביא מאחר דלא בא עליה כלל, אבל אם הודיעו שהיא נדה וקנו מיניה גבי'.
<h2>דף קא.</h2>
המזנה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא תגבה מבעלה כלום אם לא מנכסי מלוג שהן בעין, או נכסי צאן ברזל ובלאות הקיימים, וכשיש לו עדים שראוה שזינתה או נסתרה אחר שקינא לה. ראה אשתו שזינתה או נסתרה או שאמר לו אחד מקרוביו או אחד מקרובותיה שסומך עלי' ומאמינם שהוא אמת בין שהוא איש בין שהיא אשה כיון שדעתו שאו' אמת הרי זה אסור לבוא עליה ויוציא ויתן כתובה, ואם הודית שאמרה שזינתה תצא בלא כתובה, לפיכך משביעי' אותה בנקיטת חפץ שלא זינתה ואפי' ראה בעצמו ואחר כך תגבה, ובדבר אחר אינו יכול להשביעה אם לא על ידי גילגול. ר"ת אומר כי שנים שהעידו על אשת איש שזינתה צריכים דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה. בירושלמי דסוף נדרים האומרת לבעלה הריני טמאה לך פי' וזניתי תחתיך תביא ראייה לדבריה שמא עיניה נתנה באחר ואם חבר יוציא, בין כך ובין כך אבדה כתובתה עיקר ותוספת, ואם הוא סומך עליה ומאמינה חייב להוציאה. האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס. הרי זו מותרת לבעלה בין זינתה מגוי בין זינתה מישראל ואפי' אמרה הניחו לו לבעול מותרת דבסוף ביאה יצרה אלבשה ומאחר שתחילתה באונס אעפ"י שסופה ברצון מותרת, ואפי' אמרה הניחו לו לבעול שאילו לא אנס אותי הייתי שוכרו מותרת דיצרה אלבשה ומלשון לא נתפשה [במדבר ה'] נפק"ל הא נתפשה מותרת. וגם מלשון והיא לא נתפשה נפקא לן הא יש לך אחרת שהיא כזו שאפילו נתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן. אחד אשת ישראל ואחד אשת כהן שזינתה באונס כתובתה קיימת העיקר ותוספת, וכופין הכהן להוציאה ולגרשה.
<h2>דף קד.</h2>
אלמנה שהיה שטר כתובתה בידה נשבעת ונוטלת כל זמן שתרצה לעולם ואפי' לאחר כמה שנים, בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה. ואם אין שטר כתובתה יוצאה מתחת ידה אינה נוטלת כלום דכיון דלית שטרא במה גביא, ואפי' עיקר כתובה ואפי' תבעה ביום מיתת בעלה וכן בנתגרשה. בד"א במקום שכותבין כתובה, אבל במקום שאין דרכן לכתוב כתובה אלא סומכין על תנאי ב"ד הרי זה גובה עיקר כתובתה בין בבית אביה בין נתארמלה או נתגרשה, אבל תוספת אין לה בכל מקום אם לא בראיה גמורה. וגובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה במקום שאין כותבין כתובה, ואם היתה בבית אביה עד כ"ה שנים ומכ"ה שנים ואילך לא תגבה לעולם שאילו לא מחלה לא שתקה כל כך, והרי אינה עם היורשים בבית שתוכל לומר נכלמתי לתובעה כדאי' פ' הנושא. ולמדנו משם שמחילה אינה צריכה קניין לפיכך אם היורש עצמו מטפל לה ומוליך לה מזונותיה תמיד יש לה לתבוע כתובתה אף לאחר כ"ה שנים שמה ששתקה ולא תבעה מפני שהיא בושה מן היורשין.
<h2>דף קז.</h2>
הגהה. הלכה דפוסקין מזונות אשת איש לאחר ג' חדשים, דבתוך ג' חדשים אמרי' חזקה אין אדם מניח ביתו ריקם, ובלא שבועה פוסקין, ואם בא הבעל ואמ' פסקתי נאמן בשבועה. ה"ג ור"ת ורב אלפס אומ' דכשפסקו ב"ד מזונות לאשת איש ועמד אחד ופרנס אשתו לא אבד מעותיו, אבל אם לא פסקו לה ב"ד אבד מעותיו, דהוי כמו פורע חובו של חבירו דאמ' בירושלמי [פי"ג ה"ב] דאין לו עליו כלום. ר"ת אומר יכול הבעל לומר לאשתו אם את אצלי אזונך ואם לאו לא אזונך עכ"ל הגהה.
<h2>דף קז:</h2>
וזה לשון תשובת הגאונים, מי שהלך למדינת הים ובא אחד ופירנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי דהלכה כחנן, אבל אם לוותה ואכלה יתבע לאשה והאשה תתבע לבעלה בב"ד, ואין יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, אבל אם פסקו לה ב"ד מזונות דק"ל דפוסקין מזונות לאשת איש מוציאין אותם מבעל, גאונים. וזה לשון ר"ת ששלח להר"ר יוסף לוותה ואכלה והיה הבעל בעיר אבד הכל המפרנס ואם מיחה הבעל שלא להלוות' יוציא ויתן כתובה דהוי כמו איני זן ואיני מפרנס, ואם לוותה ואכלה איבד הכל. ויזהר המלוה לבדוק יפה אם מיחה הבעל בפני אחרים אפי' לא שמע הוא, ואם הלך ולא מיחה ולוותה ואכלה אינו מפסיד, אבל אם פירנסה מפסיד וזהו חידוש ואין לך בו אלא חידושו, ויכול הבעל לומר אם את אצלי אזוניך ואם לאו לא אזוניך, עכ"ל ר"ת.
<h2>דף קי:</h2>
הגהה. מציאת האשה לבעלה משום איבה, הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. ארוסה אין לה כתובה אלא א"כ כתב לה בעל. יכול להאכיל אשתו לעצמה ובלבד שתאכל עמו בליל שבת. ועכשיו יש לעני ליתן לאשתו כפחות שבעיר ולדמות בגדים ותכשיטין צבועים לראש להקיף, ואם קצרה ידו מליתן לה אם היא רוצה כופין אותו ליתן גט ותהא כתובתה חוב עליו, והעשיר הכל לפי עשרו. אמרה האשה איני רוצה שתבוא אמך או אחותיך אצלי מפני שמרעין לי שומעין לה, וכן מצא מורי' בתשובת הגאונים. אמרה איני דרה בשכונה רעה שמוציאין עלי שם רע שומעין לה. יכול להוציא אשתו מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל. אמר האיש לילך לארץ ישראל והיא אינה רוצה יוציא בלא כתובה, היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה. תלמידי חכמים יוצאין בלא רשות נשותיהן ללמוד תורה ארבע שנים. חשקה נפשו בתורה כבן עזאי יכול למנוע מלישא אשה רק שלא יהא יצרו מתגבר עליו.
